Post by Slava Kurak

לאחרונה קראתי שוב על Woodstock ’99. הפסטיבל התקיים ביולי 1999 עם מאות אלפי משתתפים ועלו בו להקות כמו Metallica, Korn, Limp Bizkit, Rage Against the Machine ו-Red Hot Chili Peppers. הוא היה אמור להיות מחווה ל-Woodstock האגדי של 1969, אבל הפך לאחד מאירועי המוזיקה הכאוטיים ביותר אי פעם. כבר במהלך סוף השבוע הורגש שהמצב יוצא משליטה: חום כבד, מחסור במים, שירותים מלוכלכים, אבטחה לא מספקת ותסכול שהלך והצטבר. בזמן ההופעה של Limp Bizkit הקהל החל לעקור מחסומים, לשבור מתקנים ולגלוש על לוחות עץ מעל האנשים. בלילה האחרון פרצו שריפות, דוכנים נבזזו והמשטרה נאלצה להתערב כדי לפזר את ההמון. בסופו של הפסטיבל דווח על לפחות 4 מקרי אונס, עשרות תקיפות מיניות, ו-3 בני אדם נהרגו במהלך סוף השבוע. מה שמעניין אותי הוא שלא נראה שהיה רגע אחד שבו הכול השתבש. הכאוס היה תוצאה של הרבה החלטות קטנות שהצטברו לאורך הדרך, עד שהספיק ניצוץ אחד כדי שהכול יתפרק. לפעמים משברים לא נוצרים ברגע אחד – הם פשוט חושפים בעיות שנבנו במשך זמן.