Post by Roxanne Vardi

במשך מאות שנים, לצייר הייתה משימה אחת מעל לכל: להראות את העולם כפי שהוא באמת. ואז המצאה אחת הפכה את המשימה הזו למיותרת כמעט בן לילה. ההמצאה הזאת הייתה המצלמה. אם רצית לדעת איך נראה מלך, לזכור אדם אהוב, או לתעד אירוע חשוב היית צריך צייר. ואז הגיעה המצלמה: מהירה יותר, מדויקת יותר, וזולה בהרבה. פתאום אמנים עמדו בפני שאלה לא נוחה: אם מצלמה יכולה לעשות את זה טוב יותר ממנו, מה נשאר לנו לעשות? רבים מצאו תשובה מפתיעה. במקום להתחרות עם המצלמה, הם התחילו לעשות את מה שהיא לא יכלה. האפקטים החולפים של אור הפכו לאימפרסיוניזם. רגש וחוויה פנימית הפכו לאקספרסיוניזם. חלומות ותת־המודע הפכו לסוריאליזם. צורה ופרספקטיבה הומצאו מחדש דרך הקוביזם. אמנות כבר לא הייתה אמורה פשוט להראות את העולם. היא הייתה חופשית לפרש אותו. הצילום לא הרג את הציור. הוא שחרר אותו. זה השינוי שבא לידי ביטוי בשאלות שאנשים שואלים על אמנות היום. אף אחד לא עומד מול ציור ושואל "האם זה מדויק?" הם שואלים "למה זה מרגש אותי?" הצילום ענה על השאלה הראשונה לפני 150 שנה. השנייה היא מה שאמנות חוקרת מאז ועד היום. איזו תנועה לדעתכם נתנה את התשובה המעניינת ביותר לשאלה הזו: אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, סוריאליזם, או קוביזם? __ Claude Monet, Water Lilies, 1905. #arthistory #contemporaryart #artcollecting #artadvisory #photography