Post by Gilad Neiger

בשבוע עמוס בהכרזות, יכולת אחת של Claude Code נבלעה כמעט בלי שאף אחד עצר עליה. קוראים לה ultracode, והיא אכן לא פיצ'ר עצמאי - אבל בעיניי היא אחת מנקודות המפנה היותר מעניינות שראיתי לאחרונה בדרך שבה אנחנו עובדים עם אייג'נטים. מאחורי ultracode עומדת יכולת בשם Dynamic Workflows (כרגע ב-research preview). במקום שתפרק משימה מורכבת לצעדים ותכוון את Claude צעד-צעד, Claude כותב בעצמו סקריפט JavaScript שמתזמר אייג'נטים בקנה מידה גדול - עד 16 במקביל, עד 1,000 בסך הכל לריצה - והסקריפט רץ ברקע בזמן שאתה ממשיך לעבוד ב-session. מה שהופך את זה למשמעותי הן שתי תכונות. הראשונה: במצב /effort ultracode, Claude מחליט בעצמו מתי משימה מצדיקה workflow - לא אתה. בקשה אחת יכולה להתפצל לכמה workflows ברצף: אחד שמבין את הקוד, אחד שמבצע את השינוי, אחד שמאמת. השנייה, והחשובה יותר: ה-workflow לא קיים מראש. Claude בונה אותו on-the-fly לפי המשימה הספציפית. וכאן נכנס ההבדל שאני חושב שרובם פספסו, והוא נמצא ב-harness, לא במודל. עד עכשיו, כשאייג'נט תזמר עבודה, התוכנית חיה בתוך חלון ההקשר שלו - בכל שלב בשיחה הוא הסיק מה הצעד הבא, וכל תוצאת ביניים נערמה לתוך אותו חלון. מה ש-Claude Code מביא עכשיו הוא runtime שמעביר את התוכנית לקוד: הלולאה, ההסתעפויות ותוצאות הביניים יושבים במשתני סקריפט שרץ בסביבה נפרדת מהשיחה, וחלון ההקשר נשאר נקי לתשובה הסופית. זה מה שמאפשר לקודד תבניות איכות חוזרות, למשל אייג'נטים שעושים ביקורת הדדית על העבודה אחד של השני לפני שמדווחים תוצאה. וזו, לדעתי, הנקודה האמיתית. במשך שנה בנינו בעצמנו את ה-orchestration - דמונים, מכונות מצב, לוגיקה שמחליטה איזה אייג'נט מפעיל את מי ובאיזה סדר. ultracode מסמן צעד שבו ה-harness עצמו הופך לשכבת התזמור: הוא זה שמריץ את הסקריפט ברקע, חוסם אותו ב-16 אייג'נטים במקביל, עוצר ריצה שחורגת, ומאפשר להמשיך ריצה שנעצרה. המודל כותב את התוכנית - אבל ה-harness הוא מה שהופך אותה למשהו שרץ באמת, עם גבולות, עם בקרת עלות, ועם אישור לפני הרצה. וזה משנה את השאלה למי שמתכנן מערכות אייג'נטיות: פחות "איך אני בונה ומריץ את ה-pipeline בעצמי" ויותר "איך אני נותן ל-harness את ההקשר והגבולות הנכונים כדי שירכיב ויריץ אותו לבד". הבדל עדין, ששווה הרבה.